כאדם שעוסק לא מעט בשאלות על שגשוג אנושי ואיך אנחנו יכולים להשתמש בטכנולוגיה לטובת חברה אנושית טובה יותר יוצא לי לחשוב וגם לשבור את הראש לא מעט על פופוליזם. אתם יודעים – המשיכה הזו של אנשים לסיפורים פשוטים שלא קשורים באמת למציאות אבל שמאפשרים להם להרגיש צודקים, סיפורים שלעיתים על הדרך הופכים אחרים לאשמים גדולים במצב.
ובזמן האחרון אני נוטה לחשוב על פופוליזם בעידן הנוכחי באמצעות האימרה על עכבר שהולך לצד פיל ואומר: "תראה כמה אבק אנחנו עושים."
בפני עצמו אין כל בעיה עם סיפור כזה (שעכבר מספר), רק שאם העכבר והפיל זקוקים לאבק כדי לשרוד, ולעכבר יש גם אקדח (שחודר עור של פיל), ובכן, שיהיה גם לעכבר וגם לפיל בהצלחה.
וזה, באימלוק, האנולוגיה שקושרת בין פופוליזם לצורך להרגיש רלוונטיים: אנשים (העכבר) שכדי להרגיש רלוונטיים מאמצים סיפורים על קבוצת ההתייחסות שלהם שמנפחת את החשיבות שלה בחברה (האבק), אך בפועל מתעלמים מקבוצות אחרות של אנשים בחברה שמספקות ערך אדיר עבור כולם (הפיל).
הנה הסיפור המלא.
השטחת מעמד המומחים
בואו נתחיל בשאלה קשה: מי מעבר לתא המשפחתי והחברים הקרובים מספק לכולם המון ערך? הרי כל אדם מספק ערך כלשהו – כל מי שפועל בשוק העבודה, שמחייך לאחרים, שעוזר להחליף פנצ'ר בכביש, הוא בעל ערך. כל אדם חשוב.
ובכל זאת, מיהם האנשים שמכריעים האם מדינה ללא משאבים טבעיים גדולים תספק איכות חיים גבוהה (כמו בישראל) או נמוכה (כמו בבולגריה)? האנשים שבזכותם יש תקציב יותר גבוה לחינוך, ביטחון, לבריאות? האנשים שבזכותם יש יותר תקציב רווחה שגם מאפשר סולידריות חברתית?
אלה הם אנשים שיוזמים חברות (עם כוונת רווח) או עמותות (ללא כוונת רווח) שמשפרות לכולנו את איכות החיים. אלה אנשים שבזכותם צבא המדינה נהנה מיתרון ביחס לאויביו (שהוא לרוב יתרון טכנולוגי), וגם אנשים שמנהיגים גופי בריאות חינוך ורווחה ומנסים לפעול לחברה מתוקנת.
אלה הם המומחים.
הרעיון של מומחיות עבר תהפוכות בעשורים האחרונות בעקבות השטחת מעמד המומחים, ומאז רבים אוהבים לשכוח את החשיבות במומחיות כזו או אחרת לבריאות של החברה.
זו עמדה פופוליסטית בכך שהיא מאפשרת לכל עכבר את היכולת לקבוע שהוא פיל גם כשהוא ממש לא. ובין אם נאהב את זה או לא, זו גם עמדה שמאוד טובה לרווחה הנפשית – במרכזה הצורך של אדם, כל אדם, להרגיש רלוונטי. הרי אם אני חלק ממי שמייצרים את אבק הכוכבים שעליו החברה שלנו יושבת, ובכן, אני מרגיש/ה הרבה יותר חשוב/ה.
השורשים הרגשיים של השטחת מעמד המומחים החלו אי שם בתחילת שנות ה-2000 כאשר ערוצים מסחריים, שבונים על פופולריות, שמו לב שהצופים מעדיפים לצפות באנשים כמוהם על המסך (על פני מומחים למיניהם). זה פחות או יותר התחיל בעונה הראשונה של הסידרה "הישרדות" האמריקאית (ריצ'רד האץ' היה הזוכה; 1) – ומאז הפופולריות של הריאליטי שואוז המודרניות רק צמחה.
אנשים גילו די מהר שזה מאוד מעניין ונעים להם, לראות אנשים רגילים עומדים במרכז הבמה – שהם מזדהים איתם יותר. ואם הם צופים בהם ומתרגלים אליהם אז הם גם קונים את מה שאותם כוכבי ריאליטי מפרסמים. וכך כל הפער בין מומחה מטעם "מקצועיותו" למומחה מטעם "פרסומו" הפך לקטן יותר. תכלס, זה כיף להעריץ אדם משלנו כי להעריץ אדם משלנו, אחד שהוא בדיוק "כמונו" אומר שגם אנחנו לא פחות רלוונטיים, שגם אנחנו קורצנו מאבק כוכבים.
טכנולוגיה בשירות פופוליזם
אם זה המימד הרגשי להשטחת מעמד המומחים יש גם מימד טכנולוגי לכל הסיפור, שלמעשה מאפשר את ההשטחה בפועל. מהפיכת המידע שמאפשרת לכולנו לגשת באופן יחסית פשוט לאינפורמציה כזו או אחרת, אומרת שהפער בין כל אדם לבין הרופא ויועץ ההשקעות שהוא פוגש נעשה קטן יותר. מהפיכת המגהפון (הרשתות החברתיות) שמאפשרת לכולנו לנסות להשפיע על אחרים (בדיוק באותה צורה שאני מנסה להשפיע בפוסט הנוכחי) אומרת שהפער בין כל אדם לפרשן פוליטי או פילוסוף הצטמצם.
השטחת מעמד המומחים מבורכת כי לכולם יש עוד הזדמנויות לספק יותר ערך, להיות יותר רלוונטיים. אך ביסוד ההשטחה עומדות נורמות חדשות, כמו למשל, התפיסה שלכל אדם הזכות לבחור למי להקשיב, לבחור מומחים מטעמו. ומאחר וכל מומחה בוחר לספר סיפור מאוד מסוים, המתבסס על עובדות מאוד מסוימות, הזכות לבחור מומחה משלך היא גם הזכות לבחור עובדות משלך.
פופוליזם צומח כיום לאור העובדה שלכל אחד יש את הזכות לבחור את הסיפור שגורם לו להרגיש הכי רלוונטי וחשוב, תוך התעלמות מעובדות שלא מתיישבות איתו. זו זכות שקיימת תחת דמוקרטיזציה של עמדות ודעות – בעולם של רשתות חברתיות. וכל אדם, שריגשו במוחו, יעדיף את הסיפור שגורם לו להרגיש יותר רלוונטי.
סיפורים אז והיום
אנשים נטו מאז ומתמיד לספר סיפורים שלא הולמים את המציאות העובדתית, רק שאלה היו סיפורים שלא פגעו בערך היצרני ולעיתים אף תרמו לו.
אם אני חי בקהילה קטנה, ובזמן שאני מעבד את השדה החקלאי אני מספר לעצמי איך כל זה נעשה בזכות "אלת החקלאות" אין פה כל בעיה. להיפך – אני מוצא יותר משמעות ביצרנות שלי. הבעיה תתחיל אם אני אפסיק להשקיע בתבואה ואאמין שהאלה פשוט תספק לי אוכל. וברגעים כאלה, גם אם מדובר במאמינים בני מאמינים, מי שהאמין בסיפורים מנוגדים ליצרנות הטבעית פשוט לא שרד.
וכאן אנחנו מגיעים לסכנה בפופוליזם המודרני.
במרחב קיום פרה-מודרני, קהילתי, את.ה מייצר.ת מזון, דואג.ת למחסה, ביטחון, ומנסה לאגור לתקופות פחות טובות – אלה המשאבים שלך ואין דינמיקה מורכבת בין הייצור לבין ההישרדות. במובן של יצרת = שרדת.
לעומת זאת, התקציב של מדינות, זה שקובע את היכולת לתמוך בחינוך, בבריאות, ברווחה של כולנו, בנוי על רשת מאוד מורכבת ומסובכת של העברת ערך בין אנשים וגביית משאבים כגון מיסים. בפועל רק 12% מהשוק הכלכלי נשען על יצרנות של מזון ודברים ממש בסיסיים שחשובים לפיזיות המיידית של קיומנו (2).
המשמעות היא שהקשר בין מומחיות, יצרנות בחברה, והחוסן של החברות הופך להיות מרוחק יותר ולבטח פחות מיידי. אם תפסיק.י לייצר היום משהו בקהילה לא טכנולוגית מחר לא יהיה לך אוכל על השולחן. זה לא המצב במדינה מודרנית.
במדינה מודרנית וטכנולוגית הרבה מאוד תהליכים מתרחשים וגורמים לכך שפרק הזמן שלוקח מפגיעה בתהליכי ייצור (שמובילים מומחים) עד להשלכה בפועל מתארך. אם היום יזמים יפסיקו ליצור חברות חדשות (חברות שיספקו ערך רק בעוד שנתיים-שלוש), נחווה את הבעיה בתקציב רק בעוד כמה שנים.
כך בישראל למשל זרם של נתונים מצביע כי לאור החשש מהצרת עצמאות בית המשפט העליון (ויכולתו להגן על זכויות מיעוט ליברלי) מרבית היזמים בחודשים הראשונים לשנת 2023 רשמו את חברותיהם החדשות מחוץ לישראל – בניגוד לשנים קודמות (3). מאחר ונראה את המחיר רק בעוד מספר שנים כרגע הממשלה יכולה לספר איזה סיפור שהיא רוצה כי המשמעות עוד לא פגשה בנו באופן מלא.
באותה מידה, אם כיום ממשלה פופוליסטית שרוצה למצוא חן בפני ההמון תיקח על עצמה עוד חוב ותחרוג מתיקרת גירעון עליה הוסכם בעבר, קשה לאדם לא משכיל להבין מה זה אומר. כשההשלכות של החוב יפגעו בנו ייתכן וזה יהיה מספיק רחוק מאיתנו עד שאפשר יהיה לספר סיפור אחר.
סיפור כזה מתרחש כאשר ממשלות פופוליסטיות מצליחות לדחות את הבעיות שהסיפורים הפופוליסטיים שלהן יוצרים במציאות לנקודה רחוקה יותר בזמן – בהיעדר מומחים שידרשו מפגש מוקדם יותר עם המציאות. באותה מידה ראש הממשלה יכול להבטיח כל דבר בערוץ המתאים למאמיניו, כל עוד ההבטחה היא לעתיד לבוא חודשים קדימה (4) ובהיעדר מומחים שיסננו את התוכן לציבור מצביעיו. רק שברגע שהבעיות כן יופיעו, יהיה קשה יותר לפתור אותן. קהילה קטנה דורשת פחות פיות להאכיל, לא מושתתת על צורך בתשתיות מורכבות של ביוב, רווחה, בריאות, חינוך. במדינה לעומתה, היכולת לנווט את הספינה מורכבת יותר.
בחיפוש אחר נקודת אור
אין פתרון פשוט בעולם שבו אנשים מחפשים את הדרך להרגיש טוב עם עצמם, ופופוליזם מספק בדיוק את הגלולה שהם מחפשים.
ועדיין, עלינו לזכור שזה לא סיפור על קבוצה נעלה של מומחים וקבוצה אחרת, נחותה, של חסרי כישורים.
ראשית, מי שהופכת קבוצה למומחים היא החדשנות הטכנולוגית שמבטלת צורך בכישורים מסויימים (למשל ביטול הצורך בכוח פיזי שפגע במעמד הגבר-גבר), ומאדירה את הצורך בכישורים אחרים (למשל הצורך בתכנות שהעלה את הצורך בחנונים שממש טובים בלוגיקה ובישיבה מול מחשב ושאינם נדרשים לכישורים חברתיים גבוהים). כשהטכנולוגיה תבטל את הצורך בשכל אנליטי (למשל באמצעות בינה מלאכותית) סביר שקבוצת האנשים שייחשבו למומחים תשתנה. במילים אחרות, כל אחד מתישהו יכול להיחשב מומחה ומתישהו לא.
שנית, כולנו בני אדם. כולם מחפשים להיות רלוונטיים ובעל ערך לאנשים אחרים בחברה – גם כאלה שאינם מכירים באופן ישיר. וזה למעשה קסם די יפה, שאנשים רוצים להיטיב עם אחרים. וחברה מתוקנת מצליחה לספק לכמה שיותר אנשים בדיוק את התחושה הזו.
מהזווית הזו הבעיה בסיפור על העכבר והפיל היא שיש עכברים, כאלה שלא יכולים לעשות אבק. ועל זה עוד ייכתב בפוסט נפרד.
באיחולי חברה אנושית שבה כולם יודעים ויכולים לעשות אבק.
עמית
Comments